זמן לומר תודה

פוסט אופטימי לשם שינוי!!!

מכירים את זה שהחיים שלכם נראים כמו שרשרת של טעויות מביכה?! 

 שכמעט ואין דבר שמספק אתכם וגורם לכם להיות 

ב א מ ת  מאושרים?

טוב, אז חשבתי על זה השבוע...

אני שנה שנייה עם ילדים שעל הספקטרום (אוטיסטים במצב קל)| ואתמול ילד אחד אמר לי

 'איזה כיף שנפגשנו וזכיתי להכיר אותך אני פשוט אוהב אותך!' ככה כמו שזה..

 מובן שגם אני חייכתי ואמרתי לו שאני שמחה שהוא חניך שלי וכו'

אבל .. טוב אני מודה בזה! זה היה פשוט מאולץ!! כל החיוך הזה-היה מסכה שעל הפנים!! זה לא שאני לא אוהבת את הילד המדהים הזה אלא שפשוט התרגלתי ! נהייתי אדישה למילים מדהימות כאלה!

ואז פשוט לא הבנתי מה קורה לי? כאליו מה נסגר איתי??!! ממתי אני נהייתי אדישה כל-כך לרגשות של אחרים??

ואז הבנתי!!!! זה כל כך אבסורדי!!!

 התרגלנו כולנו למצב טוב עד כדי כך שהמחוות הקטנות (שעדיין חשובות) פשוט לא קיימות בעינינו!!

הרי יש לנו כל-כך הרבה! וטפו-טפו-טפו החיים שלנו דיי טובים! 

אם לומר ת'אמת לרובינו יש משפחה טובה שכיף לנו להיות איתה ולבלות איתה ולצחוק איתה

יש לנו חברי אמת שאיתנו בצחוק ובבכי!

וגם חפצים! אוי כמה הרבה יש לנו! יש לנו 

בית,מיטה,אוכל,פלאפון ומה לא בעצם?!

אנחנו מקבלים אהבה מהמון כיוונים שאפילו לא חשבנו עליהם

אז אחרי מחשבה עמקה הגעתי להחלטה- להסתכל יותר מסביבי 

לא לתת לדברים הקטנים והיפים לחלוף ליידי מבלי להשאיר בי חותם.

אני חושבת שרצוי (ואפילו צריך) לזכור לעצור לרגע ופשוט להגיד תודה על כל מה שיש לנו

על כל חיוך,על כל חיבוק ובוודאי על כל מילה טובה! זה כל-כך לא מובן מאליו כמו שנדמה לנו וחוצמזה, אני חושבת שאם אנחנו נדע להכיר תודה זה רק יהפוך אותנו לאנשים טובים יותר 

וזו המטרה הכללית, לא?