שנתיים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך.
שנתיים שאני מדברת למצבה לבנה משיש ולא אלייך.
שנתיים שלבכות באמצע היום ובאמצע הלילה הפך לדבר שבשגרה.
שנתיים שאין לי עם מי לחלוק את מה עובר עליי.
שנתיים שאין לי אוזן קשבת.
שנתיים שאין לי יועץ חכם, חבר נאמן ובעיקר משענת.
שנתיים שאני רק חושבת על השם שלך והגוש בגרון מופיע שוב.
שנתיים שאני מחייכת אבל רק חצי חיוך כי אי אפשר באמת לחייך שאתה לא כאן.
כן, שנתיים שאני מנסה לחזור לעצמי ובכל פעם שאני בטוחה שהשלמתי עם זה שאתה-
המלאך ששומר עליי, שומר עליי אבל מלמעלה. אני מגלה כמה אני צריכה אותך...
עברתי המון בשנתיים האלו: סיימתי שירות, התחלתי ללמוד, התאהבתי, נשבר לי הלב ,
חגגתי שני ימי הולדת בלעדייך. וזה הרגיש לי כל כך לא טבעי.
אפילו פתחתי בלוג וכתבתי עלייך לא מעט בכל פעם שהתגעגעתי אליך והרגשתי שאני חייבת לפרוק
(כי אמרו לי שלכתוב על הכאב יכול להקל עליו)
אבל שתדע שבשנתיים האלו למדתי לשמור על עצמי- כמו שתמיד רצית, למדתי לעשות מה
שטוב לי , ללכת בדרכי שלי, למדתי שמותר לבכות וזה לא אומר שאני חלשה,
למדתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. עברתי תהליך שלימד אותי יותר מכל מה שלמדתי בכל חיי
למדתי לנשום את הכאב, לבלוע את הגוש בגרון, למדתי להנציח אותך ולעשות דברים שיעשו אותך שמח מלמעלה, נפלתי אלף פעמים וגם קמתי (כי הבטחתי לך שאהיה תמיד חזקה). למדתי שיש כל כך הרבה דברים שעושים לי טוב (כמו לכתוב למגירה ולבלוג)
ועכשיו שוב הגיע הקיץ ובעוד שבוע, בדיוק בט"ו באב זה יהיה כבר שנתיים (אתה מאמין?!?!?!)
שנתיים, כן פאקינג שנתיים!!!
שאני פה, לבד...
space_girl
;){kind=link}