מילה שלא אמרתי או כתבתי או חשבתי כבר שנים.
שנים שאני מכנה אותך בשם אחר, רק לא לומר את המילה הזאת
אבא
כי אני לא מסוגלת לחשוב שאדם כמוהו ראוי לתואר הזה.
שנים שאני מעמידה פנים שהוא מת בשבילי.
תקראו לי אכזרית, רעה, חסרת לב
אבל אין לכם פאקינג מושג מה עברתי.
זה שאני יושבת וכותבת עכשיו זה נס
נס שאלוהים ריחם עלי והפריד בינינו .
ונגמרו ההשפלות, הקללות, הירידות (על כל דבר שאני עושה)
נגמרו האיומים
הרעב בבטן (אם הוא היה במצב רוח קרבי אז גם לא אכלתי באותו יום)
בעיקר נגמרו המכות, הבעיטות, משיכות השיער והיריקות על הפנים שלי.
אני יודעת שאומרים שיותר טוב לסלוח, לשחרר ולשכוח ממה שהיה
ואני באמת מנסה לחיות את היום יום שלי בהעמדת פנים שהוא לא שם ולרוב זה עובד.
היום חטפתי מכה בראש, ממשהו מגוחך לחלוטין. איכשהו זה הזכיר לי אותו
אני יודעת שצריך לסלוח אבל אני פשוט לא מסוגלת.
המוח אומר לי להיזהר בכל פעם שאני רואה אותו.
והלב, הלב כבר הפסיק להאמין שהוא אוהב אותי ויכול להשתנות
אולי לא השתניתי כמו שחשבתי.
ולי הפחד ממנו לא יעבור לעולם.
space_girl
;){kind=link}