ואני כל כך פחדתי מלכתוב את זה כל רגע מזה.
למה?
אולי כי אני מאוכזבת.
מאוכזבת מעצמי, מאוכזבת ממי שאני היום.
מכירים את השאלה: "איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?"
אז אולי זה שאפתני מידי, אבל כשאותי שאלו את השאלה הזו, הייתי בטוחה בלב שלם שבגיל 24 החיים יהיו מסודרים יותר, מובנים יותר, ברורים יותר, פשוטים יותר ובנויים יותר. כי 24 זה סוף לימודים, התחלת עבודה יציבה ואם אפשר גם אהבה. זה גיל של אהבה, אהבה עצמית, להרגיש שאני שווה וראויה אבל גם אהבה אמיתית שגורמת ללב להחסיר פעימה ולראש לחשוב אלף מחשבות באמצע הלילה.
כי גיל 24 זה גיל שהחיים אמרים להתחיל, להיכנס למסלול. זה מה שתמיד אמרו לי!
אז כן, אני בת 24, וכן, יש לי שלושת-רבעי תואר, יש לי עבודה,
אבל החיים? לא מובנים לי, מסובכים לי, מאתגרים ולא פשוטים... ואני מרגישה אבודה בדיוק כמו שהרגשתי כילדה בת 18,19ו-20....
ואני עצובה. כי החיים זה לא מה שהבטיחו לי. זה לא רק הצלחה, התקדמות והישגים.
יש הרבה כישלונות, אכזבות ושברון לב בדרך. הדרך שאיבדתי?
איכשהו יש בגיל 24 קול פנימי שאומר לי שאני יודעת! קול קטן בפנים שטוען שאולי ללכת לאיבוד זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בחיים? אולי זה בכלל טוב!
כי אני כבר לא אותה ילדה מבולבלת, כי אני שונה, כי אולי הפכתי לגרסה יותר טובה של עצמי (אפילו בקצת), כי למדתי להיפתח לאנשים ולאהוב, כי למדתי שהחיים בסופו של דבר כרוכים בכאב שאי-אפשר להתחמק ממנו.
אז בעוד כמה שעות, אכנס לדמות שאני התרגלתי כל-כך להפגין מול כולם: העמדת פנים של ביטחון עצמי מופרז ואלך לחגוג (בזום- כמובן) את יום ההולדת עם חברים, אשתדל לחייך, באמת, לשמוח. לשמוח על כל נקודות האור שיש לי בחיים.
אולי לא אציג מצג שווא של ניצחון מפואר, של אחת שיודעת בדיוק מה היא רוצה מהחיים בשלב הזה אבל אזכור את ההצלחות הקטנות שהשגתי- והשגתי! במאמץ גדול!
כשיבקשו ממני לאחל לעצמי משאלה אאחל לעצמי לאבד את עצמי.
כי אולי רק ככה הפכתי להיות האישה שאני היום.
Space_girl
;){kind=link}